החלטה בתיק בש"א 5212/04

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה ביום 2.6.03, לפני כשנה. בהחלטה חוייבה המבקשת בהוצאות בסך 15,00 ש"ח (כך במקור). על רקע זה, שילמה המבקשת הוצאות בשיעור של 1,500 ש"ח, בצירוף מע"מ. במסגרת הליכי הוצאה לפועל שהתקיימו אחרי כן, הוגשה לבית המשפט בקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, ובהחלטה במסגרת הליך זה נקבע כי ההוצאות שהושתו בהחלטה מיום 2.6.03 הן בשיעור של 15,000 ש"ח. ההחלטה בבקשת ההבהרה הומצאה לידי המבקשת ביום 4.5.04.

הארכת המועד המבוקשת טעונה טעם מיוחד, בהיותו מועד הקבוע בחיקוק. מהחלטת בית המשפט מיום 2.6.03 עלתה אי בהירות מסויימת, אשר הובהרה בהחלטה מיום 4.5.04. הדין הוא, כי מקום בו בית המשפט מבהיר החלטה שלו, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967, הופכת ההחלטה המבהירה לחלק בלתי נפרד מן ההחלטה המקורית, ובעל הדין רשאי לערער על החלטת ההבהרה באותו אופן שבו היה רשאי לערער על ההחלטה המקורית (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, ירושלים 1995, בעמוד 768; ראו גם ע"א 197/83 אהרון נ' שפרינגר, פ"ד לז(4) 99). עם זאת, לא נקבע בדין הסדר המעניק זכות ערעור על ההחלטה המקורית במצב זה.

בכך שונה המצב המתואר ממקרה שבו תוקן פסק דין. מקום בו תוקן פסק דין בהתאם לסמכות הנתונה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, מתחיל מירוץ המועדים להגשת ערעור על פסק הדין עם מתן ההחלטה המתקנת. ניתן לסבור, כי היגיון דומה חל גם במקרה שבפניי. ברם, אין במקרה זה בדין הוראה מקבילה להוראת סעיף 81 האמורה. יתכן, כי ההבחנה בין הליכי הבהרה לפי חוק ההוצאה לפועל, לבין הליכים לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, מקורה בכך שבקשה לתיקון לפי סעיף 81 חייבת להיות מוגשת סמוך למתן פסק הדין (עד 21 ימים לאחר נתינתו), בעוד שבקשת הבהרה לפי סעיף 12 יכולה להיות מוגשת שנים לאחר מתן פסק הדין. במצב זה, אין בשיקולי סופיות של פסק הדין כדי להצדיק אי מתן אפשרות לתקוף את כל פסק הדין כשלמות אחת, לאחר שתוקן בסמוך לנתינתו, אך שיקולים כאלה יכולים להצדיק העדרו של הסדר דומה בחוק ההוצאה לפועל, בעקבות הבהרת פסק הדין.

מכל מקום, הפסיקה שעסקה בהחלטות מבהירות לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל מתחה הבחנה ברורה בין תקיפת ההחלטה המקורית לבין תקיפת ההחלטה המבהירה. העמדה שננקטה היא, כי לבעל הדין הרואה עצמו נפגע בעקבות ההחלטה המבהירה עומדת זכות לתקוף החלטה זו, אך לא את ההחלטה המקורית. עמד על כך כב' השופט ריבלין בע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, שם צויין כי:

"המערער שהיה נכון, במקרה זה, להסכים עם פסק הדין של בית משפט שלום, על פי הפירוש שיחס לו מלכתחילה, אינו משלים את הוראות פסק הדין כפי שפורשה בהחלטת ההבהרה. כשם שהייתה לו זכות ערעור על פסק הדין בנוסחו הראשוני, כך קמה לו זכות ערעור על ההבהרה שבאה לפרש אותו".

באופן דומה צויין בפרשה אחרת, כי "זכות הערעור [על ההחלטה המקורית - ע.ש.] בעקבות החלטת הבהרה אינה "נוצרת" מחדש" (דברי הרשם אוקון בע"א 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לפיתוח ושיקום הרובע היהודי, פ"ד נה(3) 486). עם זאת, צויין באותה פרשה כי הזכות לערער על ההחלטה המבהירה מתייחסת גם ל"יסודות של פסק הדין [המקורי - ע.ש.] שנקשרו אליה".

זכות כאמור לתקוף את ההחלטה המבהירה (ויסודות פסק הדין שנקשרו אליה) עמדה למבקשים גם במקרה שבפניי. אני ער לכך שבינתיים חלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה המבהירה. בפניי המבקשים פתוחה הדרך לפנות בבקשת ארכה מתאימה לעניין זה, ואיני מחווה דעה בשאלת סיכוייה של בקשה כזו, אם תוגש. מכל מקום, אין בהחלטה בהבהרה לפי סעיף 12 כדי לבסס, על פי הוראות החוק וגישת הפסיקה בעניין, זכות לנקוט הליך ערעורי כנגד ההחלטה המקורית, וממילא לא מבססת הארכת מועד לשם כך. בשל כך, בקשת הארכה שבפניי נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.

ניתנה היום, ט"ו בתמוז תשס"ד (4.7.2004).

                                                                             עודד שחם

                                                                                 רשם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: